מאמרים

ה אם השינוי ההתפתחותי הראשון הוא משבר או ציון דרך משמח

מתי הגיל המתאים לגמילה מחיתולים? הרבה הורים מחכים שהילד שלהם יהיה מוכן לגמילה. שיהיה בשל. הם יתחילו את התהליך כשהילד שלהם יתחיל לסמן ולהתעניין ולהתעסק עם הנושא. האם זה הסימן? האם יש גיל שכדאי או שזה תלוי ילד? ומה עושים כשהילד לא מביע עניין? מתי כן נכון להתחיל בגמילה? חשוב לדעת שהמוכנות לגמילה היא בעיקר שלנו ההורים. תינוק נולד עם יכולת שליטה על הסוגרים. ובגיל 7-9 חודשים מתפתח אזור במוח שאחראי על שליטה ואיפוק. משם והלאה הילד מוכן יכול ומסוגל ללמוד מה אלו התחושות של הגוף ומה עושים איתם. ברוסיה אגב, סביב 9 חודשים גומלים את כולם. מה זה אומר? שיש יכולת ומסוגלות. כל תהליך שקשור לסוגרים: שינה, פיפי, קקי ואכילה - יילמדו בעיקר על ידי תקשורת ודוגמא אישית. ככל שנחבר את התינוק שלנו למה שחש בגופו מה עושים עם זה ואיך זה מרגיש נפתח אצלו מודעות וכך הוא יהיה מוכן ובשל לתהליך טוב ובריא של פרידה מחיתולים. הרי פעם לא היו חיתולים. זו הרי המצאה נהדרת ונוחה בתרבות שלנו. המערבית. זה עניין של הרגל עניין חברתי. תרבותי. יצא לכם לראות תינוק ממש עייף? יצא לכם לשאול אותו? למה הוא לא הולך פשוט לישון? מה כל כך קשה? זו דוגמא לכך שכשרואים תינוק עייף צריך להגיד לו אתה עייף. לסמן לו, לשיים את זה ולקחת אותו למקום שבו זה אמור לקרות בתנאים המותאמים לשינה. כך גם בגמילה. נזהה את הצורך. ניתן לו שם ונלמד את התינוק שזה השם לתחושה שמתהווה עכשיו בגופו. ניקח אותו למקום הרלוונטי לאותו הצורך. לשירותים או לסיר או לגינה ושם נאפשר לו לעשות את צרכיו. או רק ללמוד ששם זה אמור להתרוקן. כשיסיים נסגור מעגל ונחזיר אותו למקום בו היה לפני. וכך לאט לאט נפתח מודעות לתחושות הגוף של התינוק שלנו. ואז כשאנחנו נהייה בשלים ומוכנים לתהליך הדרגתי קסום נתחיל להוריד את החיתול בהדרגה. למה הדרגה? תהליך הלמידה שלנו במח קורה בהדרגה. כאשר הגוף רגיל לתחושות גוף מסוימות הלימוד הבריא והנכון כדי ללמד אחרת הוא ההדרגה. כך המח מבין ומתיידד עם התחושות החדשות ולא נבהל או מתנגד. כאשר יש הדרגה יש נכונות לקבל ולשנות. לעומת ילד שנבהל והולך מיד אחורה למקום המוכר שלו. הרבה פעמים אם מורידים חיתול בבת אחת, ישנה רגרסיה או מתפתחת חרדת אסלה. אז איך נתחיל לחבר ולהכניס למודעות תינוק לגבי תחושות הגוף שלו, הקשורות לרעב, עייפות, פיפי וקקי? כל פעם שנבחין בסימני גוף שקשורים לאחד מאלה נקרא להם בשם ונוסיף סימן משלנו. או בשפת הסימנים. ונאמר לתינוק את שם הצורך שעולה. למשל: זיהינו עייפות נסמן לו סימן של עייפות כמו ליטוף הלחי ונגיד: "אתה עייף", אחר כך ניקח אותו לישון ונגיד: "אתה עייף" וכך אם נתמיד ונהייה עקביים, התינוק שלנו ילמד שהתחושה שיש לו עכשיו בגוף היא עייפות. בהמשך יסמן לנו בעצמו ואחר כך שיגדל ידע לתת לעצמו מענה כשעייף וללכת לישון סמוך לתחושה הזו. כנ"ל לגבי כל התחושות האחרות, בטווח שלפני הפיפי או לפני הקקי או כשרק מתחיל להיות רעב ועד שממש עושה או אוכל, כל פעם במקום אחר בטווח הזה נגיד לו מה התחושה הזו אומרת וכך הוא ילמד. ואם נצליח לחבר לתחושה שלפני ותוך כדי פיפי וקקי אז בתהליך הגמילה, ולא משנה באיזה גיל, הוא יוכל לשתף פעולה ולעבור את התהליך יותר מהר ובצורה יותר נעימה. וזה חלק מההדרגה. הלימוד של תחושות הגוף.

אתם בעיצומו של תהליך גמילה? אתם חווים קושי ותסכול סביב התהליך? או שאתם נהנים ומרוויחים תקשורת ומוטיבציה מול הילד? בואו בחנו עצמכם, אם אתם עושים את הטעויות הללו בתהליך הגמילה של ילדכם, או לא. לוקחים את הילד לשירותים - הורים רבים לוקחים את ילדם בתהליך הגמילה לשירותים, ביום ובלילה. הצורך נובע מתוך רצון למנוע "פספוסים", אך המסר בפעולה זו הוא בעייתי. הילד לומד שהסוגרים שלו אינם באחריותו. הם לא רק שלו, אלא גם של הוריו. הילד מקבל מסר סמוי וגלוי שלא ממש סומכים עליו, או שרק בלילה לא סומכים עליו שירגיש וידע ללכת לשירותים בכוחות עצמו. משאירים חיתול בלילה - הורים רבים ממשיכים לשים לילד חיתול בלילה, למשך חודשים, למרות שביום הוא כבר ללא חיתול בכלל. המחשבה היא שבלילה יותר קשה ואולי לא אפשרי ללכת לבד לשירותים. כך מתפתח אצל הילד חוסר לקיחת אחריות בלילה, כי יש לו חיתול. פיפיפְּרָס - הורים רבים וגם גננות מנסים לעודד את הילדים לעשות פיפי, בכדי לזכות בפרס - מדבקה, מתנה, או ממתק. במקום ללמד את הילד ללכת לשירותים, מתוך הקשבה לגופו ולצרכיו, הם מלמדים אותו שפיפי זה עניין של כוח ושליטה. תעשה - תקבל, לא תעשה - לא תקבל. כך, ללא כוונה תחילה, מפתחים מוקד שליטה סביב הצרכים של הילד. סלפי לסבתא - מכירים הורים שמצלמים את הקקי בסיר, או את הילד על האסלה? ומתלהבים ומדברים על זה כל היום עם כל מי שפוגשים ושמחים וצוהלים? אז אולי הילד מתמלא גאווה באותם רגעים, אבל במקביל, החשש לאכזב אחרי כל החגיגה הזו גדל ומכניס לחץ בתהליך. שאלות - אתה צריך פיפי? יש לך פיפי? בוא תעשה עכשיו פיפי? לפני האוכל, לפני השינה, לפני הנסיעה. עשית פיפי? למה לא עשית פיפי? כמה שאלות! השאלות הרבות מפריעות לילד שלכם בתהליך הלמידה. תנו לו להרגיש וללמוד מה מרגיש ואיך ובעיקר, לקחת אחריות. שאלות רבות גורמות לילד לרצות לשלוט ולכן נראה הרבה ילדים שלא עושים כשמצפים מהם ואז, רגע אחר כך, עושים בתחתונים, או על הרצפה. "פספוסים" - הורים רבים חושבים שכאשר הילד "מפספס", הוא לא מוכן, אבל "פספוסים" הם חלק בלתי נפרד מהתהליך. אפשרו לו ללמוד איך זה מרגיש לפני שהפיפי מגיע ואיך זה מרגיש אחר כך וכמה זמן יש לו עד שזה מגיע ואם הוא יכול להתאפק. מחכים לקיץ - תהליך פרידה מהחיתולים יהיה מוצלח ולעתים, מהיר יותר, דווקא בחורף. אין צורך לחשוב שהחום יעזור בהרטבות. להפך, כשקר, הלמידה מהירה יותר. הסחת דעת - הורים רבים לוקחים לשירותים ספר, או מוזיקה, או שמים את הילד בסיר מול הטלוויזיה, או מדברים אתו על כל מיני דברים העיקר, לא על הפיפי והקקי. זו דווקא הזדמנות טובה לדבר ולחבר לתחושות הגוף ולמה שיוצא מהגוף. מורידים בבת אחת את החיתול - חשוב לדעת שההרגשה של פיפי על הגוף, או בבגדים, שונה מההרגשה של הפיפי בחיתול וצריך ללמוד את זה ולהבין את זה ולכן חשובה ההכנה וההדרגה. כשמפסיקים עם החיתול בבת אחת, ייתכן שנפתח בלבול, פחד, או תסכול אצל הילד. משאירים לגננת - להורים רבים אין כוח וסבלנות לתהליך הזה והם משאירים לגננת להתמודד. חשוב לדעת, שבבית יש ביטחון וסביבה רגועה יותר מאשר עם עוד 20 ילדים בגן. חשוב להיות פנויים וזמינים לילד בתהליך חשוב זה. אז מה כן נכון וכדאי לעשות בתהליך גמילה טוב ומעצים? איך להתחיל? איך זה בכלל עובד? מתי לשלב את הגן ומתי לשלב את הלילה?

מהו תיווך ולמה הוא כל כך חשוב בגיל הרך? מה חשוב שנתווך, נכוון, נלמד את הקטנים שלנו? למה לא לתת להם ללמוד בכוחות עצמם את העולם? למה לא כדאי לאפשר להם מרחב למידה עצמאי ולא להתערב להם ולא לגלות להם מה עושים עכשיו? מתי חשוב לאפשר ורק להתבונן מהצד ומתי נכון להסביר לכוון ולהתערב.  הרבה אימהות בחופשת לידה והרבה מטפלות לתינוקות לא מדברות עם התינוק שאיתם. מרגישות מובכות לדבר לילד שאולי לא מבין אותם. לילד שלא מגיב ומתקשר איתם. מטפלות ואימהות לא תמיד מנהלות שייח ותקשורת עם התינוק שאיתם אלא פועלות טכנית ומעבירות את התינוק ממקום למקום ללא תקשורת והתייחסות. ותינוק לפעמים נמצא שעות רבות ללא מילים, ללא הגנה וללא תיווך. אז מה הוא התיווך הזה ולמה הוא כל כך חשוב בשנים הכל כך משמעותיות של הילד בתחילת חייו, בגיל הרך. תיווך הוא בעצם הכוונה וקישור בין הילד והגירוי המזדמן או המכוון. התיווך הוא הכלי המאפשר למבוגר לחשוף את הילד בצורה מכוונת וללמד אותו את העולם שסביבו ולעיתים לאפשר לו לממש את מירב הפוטנציאל שיש לו בנושאים שונים. לתינוק, כבר בעוברות שלו, יש חיווטי למידה. וכבר מיום היוולדו הוא מסוגל ללמוד ולהבין מה שקורה בעולמו. בדרך שלו. וחשוב להתייחס אליו כאל בן אדם שמבין ומקבל ולומד. וכמה חשוב לדבר ולשיים כל פעולה שעושים אתו או שהוא עושה בעצמו. וכמה חשוב לתמלל מה הוא צריך עכשיו ומה הוא מבקש ומה עובר לו בגוף. כי כך הוא לומד. כך הוא לומד מה הוא מרגיש ומה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הזו. וכך הוא לומד לסמוך. להבין שרואים אותו. שמבינים אותו. כך הוא לומד תקשורת. וכך הוא לומד להיות וורבלי ולתקשר. וכמה חשוב ללמד את הילד שלנו לתקשר. לשוחח. להסתכל בעניים. להבין. לדבר. וכבר מיומו הראשון הוא לומד. והדרך בה נכיר לו את העולם ונתקשר אתו כך הוא ילמד. וכך הוא יהפוך תקשורתי ווורבלי יותר. בטח בדור שהמדיה תופסת כל כך הרבה מקום וחסר התקשורת הבין אישית. התיווך יכול להיות מתוך כוונה ללמד שכך וכך עושים, ולכן נתאים את הלימוד שלנו לשלב ההתפתחות בו נמצא התינוק. לא ברמה גבוהה מידי כי כך ניצור תסכול ונפגע במוטיבציה. ולא ברמה נמוכה כי לא נייצר חוויות הצלחה והגברת המוטיבציה. התיווך יכול להיות במטרה ללמד משמעות לדברים שקורים סביבו. לשיים מה קורה פה. ולהסביר שלכל דבר יש סיבה, תוצאה, תכלית ומטרה. התיווך יכול להיות במטרה לחזק מסוגלות- כך, מתוך אמון במסוגלות הילד, נעודד את הילד ונחזק אותו שהוא מסוגל לבצע מטלות ואף להצליח להתגבר על קשיים. התיווך יכול להיות במטרה לווסת את ההתנהגות הקיימת. לכוון אותו ולעדן את ההתנהגות לאט לאט. התיווך יכול להיות במטרה להרחיב את הידע וההבנה של התינוק בין מה שקורה עכשיו לדברים שקורים מעבר. ליצור הקשרים ולצאת מהכאן ועכשיו. להרחיב את עולם המושגים שלו. אז אם נאמין בתינוק שלנו או זה שאנחנו מטפלות בו, שהוא מסוגל וצריך ללמוד את העולם כבר מיומו הראשון, אז נתקשר ונדבר איתו על כל דבר מהפעולות שאנחנו עושים איתו ועד לאיך להתייחס למשחק או לכל גירוי שנמצא מולו בכל זמן נתון. ונעניק לו ביטחון במילים ותקשורת.

שוב הגעת לאסוף את ילדך מהמעון והמטפלת סיפרה לך שננשך? שוב הגעת למעון וסיפרו לך שילדך נשך את חברו? ואולי גילית את הנשיכה כאשר באת לקלח אותו בערב? הרגשת כאב עמוק על החוויה שעבר ילדך הננשך? לעיתים הנשיכה נראית איומה דווקא אחרי הרבה שעות שהכל נרגע. או שאת חשה תסכול על ילדך הנושך? בואו ננסה להבין למה נשיכות הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות של חלק מהילדים בקבוצה ומה ניתן לעשות בעניין. בין אם את אימא לילד שננשך, ילד שנושך או מטפלת בילדים אלו. הרבה פעמים שיודעים מאיפה הנשיכה נובעת ומבינים מה מסתתר מאחורי ההתנהגות הזו, קל לנו להתמודד ולתת כלים לילד הנושך. ולזהות מתי לשמור על הילד הננשך, עוד לפני שננשך. נשיכות הן חלק בלתי נמנע של החיים אצל ילדים במסגרות או בבית עם כמה ילדים סביב אותו גיל. חלק מתהליך התפתחותי, של חקירה, גילוי העולם, סקרנות טבעית, רצון להגיד משהו לפני שיש לו אוצר מילים. ועוד. תינוקות חוקרים את העולם דרך כל החושים. ולכן גם דרך הפה. המקום ממנו אמורים לצאת המילים, התקשורת מול האחר. וכשאין כלים התפתחותיים של שפה, רגיעה, ויסות עצבי ומוטורי, הנשיכות יהיו חלק בלתי נפרד מהתקשורת וחקירת העולם. נשיכה יכולה להיות המשך ישיר לצמיחת שיניים - הצורך לנשוך ולהתעסק עם החניכיים והפה שבו שיניים חדשות. ילד שנושך בגלל צמיחת שיניים יוכל להחליף את הנשיכה בנשכן, סלרי קר, תפוח, מלפפון או חיתול בד. חשוב לנתב אותו לנשוך דברים אלו ולא ילדים אחרים. נשיכה יכולה להיות המשך ישיר לסקרנות וחקירה טבעית. שם נלמד את ילדינו מה מותר לנשוך ומה לא. נשיכה יכולה לנבוע מהתלהבות והתרגשות- נוכל ללמד שחיבוק מגע וליטוף עדיפים על נשיכה כשמתרגשים. או מתסכול - אז ניתן לילד רעיונות לפתירת התסכול ואיך נכון יותר להתמודד עם תסכולים. הנשיכות יכולות לנבוע מצורך בשליטה או לחץ - כאשר יחושו מאוימים או חסרי שליטה, כך ישיגו כוח ושליטה במצב. שם נחבק ניתן ביטחון ושוב ננסה ללמד אלטרנטיבות להתמודד עם תחושה קשה זו. כדי להבין מדוע הילד הנושך עושה זאת, נתצפת לראות באילו זמנים זה קורה וכך נוכל לדייק במענה לקושי שהוא מביע דרך הנשיכה. אנחנו נעודד את הילד הנושך להשתמש במילים. נשמור שהוא לא נמצא לבד עם קבוצת ילדים כדי למנוע כאב לילד שננשך. נלמד אותו לבוא לבקש עזרה. ננתב את הצורך בלהשתמש בכוח או בשליטה לדברים אחרים, לדרכים אחרות. נתרגל איתו שפה, מילים: "אפשר את המשחק" "אני גם רוצה" "אל תיקח לי" וכד. חשוב להגיב בצורה עניינית. ורגועה כדי לא להפוך את הנשיכות למוקד שליטה. שדרכו הילד "משיג" יחס, קירבה, להיות במוקד העניינים. קודם כל לחבק ולהרגיע את הילד שננשך, למרוח על הנשיכה צורי, וזלין, חמאה, מיונז ועוד. וללמד אמפתיה את הילד שנשך- "תראה כמה כואב לו" "זה ממש לא נעים לו" "הוא בוכה ועצוב" "הנשיכה השאירה לו פצע". ולהיות עקביים. ילד שיקבל כלים לנתב את הצורך בנשיכות וגם יראה שאין שם פחד או עניין סביבו לרוב יפסיק לנשוך. במסגרות חשוב לא לתת הרבה זמן ריק ללא תוכן או השגחה. שם יש יותר מאלה. חשוב לדעת שאירוע הנשיכה יכול להמשך כמה שניות בודדות וזה קורה גם שיש השגחה מלאה. לא ניתן למנוע לחלוטין. אירוע הנשיכה הוא מלחיץ גם לילד שננשך וגם לילד שנושך. חשוב למנף אירועים אלו כדי להעניק כלים של התנהגות ושל תקשורת ולא כדי לפגוע בילד הנושך. הענשה לילד הנושך מתחת לגיל 3 בדרך כלל לא אפקטיבית. כי אינו מקשר בין ההרחקה לנשיכה. ויצאנו בהפסד.